מסוק קרב מתוצרת ארה"ב, המשרת בחיל-האוויר הישראלי יותר מ-20 שנה.
המסוק מוכיח את כושרו המבצעי בפעילות קרבית עניפה, המבוצעת מאז מלחמת שלום הגליל בחזית
לבנון, ומצטיין בעיקר בלחימה כנגד טנקים.
המסוק בחיל האוויר:
מסוקי הקוברה הראשונים נוחתים בישראל
באפריל 1975 הגיעו ארצה המסוקים הראשונים, ונקלטו במסגרת יחידת ניסוי יחודית, שכל מטרתה
היתה לבדוק את ההפעלה המבצעית של המסוקים, ולהחליט אם הם עונים על דרישות חיל-האוויר.
לאחר כשמונה חודשים, הוגש דו"ח הניסוי למפקד חיל-האוויר דאז, האלוף בני פלד. בפברואר 1976
החליט פלד לאמץ את המסקנות האוהדות של יחידת הניסוי, ולהפוך אותה מיחידת ניסוי - לטייסת
מבצעית לכל דבר. בנוסף, הוחלט להשביח את המסוקים לרמה של Q1-HA. השיפור העיקרי היה
הוספת טילי טאו נגד-טנקים, על-מנת להגביר את עוצמת-האש של המסוקים. כמו-כן הוחלט לרכוש
מסוקים נוספים.
בחודש מאי 1977 נשלחו המסוקים וחלק מאנשי הטייסת לארה"ב. המסוקים עברו השבחה, ואנשי
הטייסת למדו את תורת ההפעלה המבצעית של הקוברה, המצויידת בטילי טאו. טייסת הקוברה הראשונה
נפתחה בדצמבר אותה שנה, והמסוק קיבל את הכינוי העברי "צפע". באוגוסט 1978 הגיעה הקוברה
המושבחת הראשונה לארץ.
דגמים:
AH-1G
הדגם הראשון שיוצר. המסוק דו-מושבי וחד-מנועי, ומתאפיין במרכב צר, המצמצם את השטח החשוף לאש
האוייב. חימושו של המסוק כולל רקטות מסוגים שונים, תותחים ורומי רימונים. עם השנים נערכו
שינויים רבים במסוקים, שהעיקרי שבהם היה: היכולת לשאת ולשגר טילי טאו נגד-טנקים.
AH-1S
הדגם החד-מנועי המתקדם ביותר של הקוברה, המשרת גם בחיל-האוויר הישראלי. דגם זה מצוייד במנוע
T53-L-703 מתוצרת חברת "לייקומינג", המפיק 1,800 כ"ס. דגם S של הקוברה מצוייד במערכות
אוויוניקה משופרות, לרבות מערכות לראיית-לילה. לדגם S יש מספר תתי-דגמים, המסומנים P, E ו-F,
כשההבדלים בינהם הם בעיקר בתחום האוויוניקה.
AH-1W "סופר קוברה"
המריא בנובמבר 1983 והוא נחשב למתקדם מכל הדגמים. למסוק שני מנועי T-700 כמו באפאצ'י
ובבלק-הוק, ומופעל על ידי חיל הנחתים האמריקאי ובמספר קטן של מדינות.
פיתוח המסוק:
המסוק המריא לראשונה ב-1956, לאחר פיתוח מזורז שארך כשישה חודשים לאור לקחי הפעלת המסוקים
בוויטנאם ובמטרה לחזק את המערך הלוחם. הוא מתבסס על מסוק-התובלה המצליח UH-1 יואי של חברת
"בל" (מוכר גם כ'בל-502'). הדגם הראשון של המסוק, AH-1G-ה שנרכש בכמויות גדולות על-ידי
צבא ארה"ב, זכה ליטול חלק פעיל מאוד במהלך המלחמה בוויטנאם, הן לצרכי דיכוי אש אויב
קרקעית והן למתן סיוע קרוב לכוחות המונחתים. כבר 1958-ב החלה חברת בל בתכנון מסוק יעודי
לתקיפה, ואפילו נבנה אב-טיפוס, שהוצג לקבוצת קצינים בכירה ב-1962. אבל הפיתוח המבצעי נגנז
מסיבות תקציביות. בל המשיכה לממן את פיתוח המסוק, ובנתה אב-טיפוס נוסף (כדי לחסוך
בהוצאות, ניבנה האב-טיפוס מחלקים של מסוקים קיימים), אשר המריא ביולי 1963 תחת השם "סיוקס
סקאוט". לאחר המראתו המשיכו אנשי בל בשיפור ובפיתוח.
ב-1965 כאשר הוציא הצבא האמריקאי מיכרז למסוק-קרב זמין, נמצאה חברת בל בעמדת עדיפות
מול המתחרות. אב-הטיפוס שנמצא אז בשלבי הרכבה ענה על רוב דרישות הצבא, וכל שנותר היה לאמת
אותן בטיסה. בסוף 1956, לאחר בחינה השוואתית בין כל המתחרות, נבחר המסוק של חברת בל, וב-9
באפריל 1966 נחתם הסכם להזמנת 112 מסוקים לשירות בצבא ארה"ב.
מסוק הקוברה בנוי בתצורה דו-מושבית ובתא הקדמי יושב המקלען, האחראי על תיפעול מערכות הנשק של
המסוק ובתא האחורי, על מושב מוגבה, יושב הטייס. העובדה ששני אנשי-הצוות של המסוק יושבים זה
מאחורי זה, איפשר להצר את גוף המסוק במטרה לצמצם את השטח הנחשף לאש-האוייב. רוחבו של מסוק
הקוברה צר ממטר. בקוברה מותקנת מערכת אופטית שפותחה בשיתוף הצבא האמריקאי, ואשר מושתתת על
פליטת אנרגיית האינפרא-אדום ומאפשרת ראייה בלילה ושיפור פגיעות גם במזג-אוויר קשה ובחשיכה.
משימתו העיקרית של הקוברה היא תקיפה כנגד מטרות קרקעיות וחימושו כולל טילי טאו נגד טנקים,
שתי כוורות רקטות ותותח תלת-קני 20 מ"מ.
תעודת זהות:
| סוג: |
מסוק קרב דו-מושבי |
| ארץ מוצא: |
ארה"ב |
| מימדים: |
+ אורך - 16.14 מטר + גובה - 4.11 מטר + קוטר רוטור ראשי - 13.41 מטר + קוטר רוטור זנב - 2.59 מטר |
| ביצועים: |
+ מהירות מירבית - 227 קמ"ש + טווח מירבי - 507 ק"מ + גובה טיסה - 4,600 מטר |
| משקל: |
+ ריק - 2,993 ק"ג + מירבי - 4,535 ק"ג |
| מנוע: |
+ "לייקומינג" T53-L-703 בעל הספק של 1,800 כ"ס |
| חימוש: |
+ שמונה טילי טאו נגד טנקים + כוורות רקטות + תותח תלת קני בקוטר 20 מ"מ |